פנינת השני בע"מ ואח' נ' קלדרון ואח'

פסק דין

פסק הדין ניתן בתביעת התובעת נגד הנתבעים בגין סך של 132,328 ₪.

על פי כתב התביעה, התובעת היא חברה שעוסקת בתחום של רקמה, הדפסי משי ואפליקציות, נתבע 1 הוא עו"ד (להלן "הנתבע") ונתבעת 2 היא חברה שעיסוקה, בין השאר, בשיווק ובמכירת נעליים (להלן "הנתבעת"). התובעת טוענת כי בזמנו ביקשה מהנתבעת לעצב עבורה דגמי רקמה לצורך ייצור נעליים, וגורמים שונים העתיקו נעליים ששיווקה וייצרה הנתבעת עם רקמה של התובעת. לטענת התובעת, הנתבעת ביקשה ממנה סיוע בתביעה נגד המעתיקים, והנתבע ייצג את הנתבעת ואת התובעת. עוד טוענת התובעת כי חתמה על ייפוי כוח לנתבע, אך סוכם כי התובעת לא תישא בשכר טרחתו של הנתבע, אלא רק תשתף פעולה עמו ועם הנתבעת, וככל שייפסק פיצוי בתביעת ההעתקה, תהא התובעת זכאית לקבל את המגיע לה על פי התביעה. לבסוף נטען כי משזכו התובעת והנתבעת במשותף ב- 200,000 ₪ ובהוצאות משפט בת.א. 1641/04 שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, זכאית התובעת לחלקה, ומשלא שולם הסכום הגישה התובעת את התביעה דנן. התביעה מוגדרת כתביעה כספית, חוזית, נזיקית ובגין עשיית עושר ולא במשפט.

בכתב ההגנה מטעם הנתבעת נטען כי יש לדחות את התביעה על הסף משום שהתובעת לא זכתה לקבל ולו שקל אחד בעקבות התביעה שהוגשה בבית המשפט המחוזי ופסק הדין שניתן שם. כמו כן נטען כי התובעת דורשת מחצית הסכום שנפסק בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אולם אינה מוכנה לקחת חלק במחצית מסכום הוצאות שכר טרחת עוה"ד שהנתבעת שילמה לנתבע בסך של 245,604 ₪. לטענת הנתבעת, לא היה כל הסכם לחלוקת הזכייה עם התובעת, ולו הייתה הסכמה כזאת אז הנתבע היה דואג להכין הסכם בכתב שישקף זאת. עוד נטען כי התובעת מודה שהסכימה להצטרף לתביעה ובלבד שלא יושתו עליה הוצאות ובכך הודתה שאין לה כל עניין בתביעה האחרת ושלא הייתה מוכנה להוציא ולו שקל אחד כדי למנוע את העתקת זכויותיה הנטענות. אשר לטענות נגד הנתבע נטען כי הנתבעת לא הייתה שותפה לשיחות ביניהם ואף לא ראתה ייפוי כוח שנחתם כביכול בין התובעת לנתבע. בכתב ההגנה של הנתבעת מופיעה טענת קיזוז מפורשת שלפיה באם בית המשפט יקבל את הטענה בדבר העברת מחצית הסכום שנפסק לתובעת, אזי יש לחייב את התובעת בתשלום מחצית סכום שכר טרחת עוה"ד הנ"ל. כן הגישה הנתבעת באותו מעמד הודעת צד ג' נגד הנתבע בטענה כי ככל שנגבו כספים בעקבות פסק הדין אזי הם מצויים או צריכים להימצא בידי הנתבע.

הנתבע טען כי מצא את עצמו מתמודד עם דרישות סותרות של התובעת והנתבעת לגבי הכספים שנפסקו בת.א. 1641/04 הנ"ל, והנתבעת הודיעה לו כי עליו להמשיך ולהחזיק בכספים עד שהיא מגיעה להסדר עם התובעת. בעקבות זאת הגיש הנתבע בקשה לטען ביניים בתיק ה.פ. 38568-01-10 אשר התנהל בפני כב' השופטת איילה גזית וטען כי הוא אינו צד לסכסוך שבין התובעת לנתבעת בנוגע לאופן חלוקת הכספים. בקשה זו נדחתה על הסף מן הטעם שהנתבע לא עמד בדרישת חוסר המעורבות הנדרשת ממי שמגיש הליך של טען ביניים.

מר יוסי אשכנזי הגיש תצהיר מטעם התובעת שבו חזר על מכלול טענות התובעת הנ"ל. לעניין ההסכם בין התובעת לנתבע הוצהר כי היה זה מר ליאני מטעם הנתבעת אשר פנה אליו וביקש לקבל ממנו סיוע בתביעה, ומר אשכנזי הצהיר כי "כאשר הסכמתי להצטרף לתביעה היה ברור לכולם כי התובעת תקבל את כל שיפסק לה ע"פ פסה"ד". כן עולה כי מר אשכנזי הודיע לנתבע שיעשה הכול על מנת שהתביעה תצליח "אבל כמובן התובעת רוצה את החלק שלה בתביעה". כן הצהיר מר אשכנזי כי בהמשך לדברים אלו הודיע לו הנתבע - "אל תדאג אני מקבל את הכסף ואני אחלק כמו שצריך". המצהיר הוסיף כי ההסכמה להצטרף הייתה כמובן בכפוף לכך שלא ישלם הוצאות כלשהן בגין התביעה.

מר אשר ליאני הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת. בתצהירו חזר על כך שלא קיבל ולו שקל אחד בעקבות פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, אף שהנתבע אישר כי גבה לכל הפחות סך של 169,440 ₪ וכן 20,000 ₪ נוספים בגין "הוצאות משפט". לעניין ההסכמה הנטענת לשתף את התובעת במחצית הסכום שנפסק הוצהר כי מדובר בטענה מופרכת לחלוטין, הנתבע מכחיש מכל וכל שהייתה הסכמה כזאת ובניגוד להצהרת מר אשכנזי, מה שטוענת התובעת לא "היה ברור לכולם". כמו כן הוצהר כי גם אם היה סיכום כזה, הוא אינו יכול לחייב את הנתבעת אלא את הנתבע בלבד.

הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית בתמיכה לטענות ההגנה שלו, וצירף לתצהירו את כל מערך ההסכמים שנערכו בכתב, לרבות ייפויי הכוח וכן העתק של כתב ההתחייבות של הנתבעת ומנהלה באופן אישי לשפות את התובעת בגין כל נזק שעלול להיגרם לה ואם יגרם לה בגין התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי הנ"ל.

הנתבע הצהיר במפורש כי התובעת מעולם לא חתמה על ייפוי כוח המייפה את כוחו של הנתבע לייצגה בתביעה בבית המשפט המחוזי, מעולם לא חתמה על הסכם שכר טרחה עם הנתבע ומעולם לא הייתה הלקוחה שלו. כן הצהיר הנתבע כי מנהל הנתבעת הבהיר לו, וכך הבין גם ממנהל התובעת, כי התובעת תשמש אך ורק תובעת פורמלית על מנת לחזק את עמדת הנתבעת בתביעה בבבת המשפט המחוזי.

במהלך שני דיוני ההוכחות שהתנהלו בתיק נחקרו המצהירים בחקירות נגדיות, ובהמשך לכך הוגשו סיכומי הצדדים בכתב, כשכל צד חוזר על טענותיו בסיכומיו.

דיון

בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי נפסק לטובת שתי התובעות שם (שהן התובעת והנתבעת בתביעה שבפני), סך של 200,000 ₪ (50,000 ₪ מנתבעים 1-3 שם, ו- 150,000 ₪ מנתבעים 4-9 שם) וכן נקבע כי נתבעים 1-3 שם ישלמו בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ונתבעים 4-9 שם ישלמו 30,000 ₪ בצירוף מע"מ. נוסף על כך ניתן נגד כל הנתבעים שם צו מניעה קבוע כמבוקש בסעיף 71 לתובענה.

בפסק הדין הנ"ל נקבע, אם כן, כי הסכום נפסק לטובת התובעת והנתבעת יחד, וכן ניתן לטובתן שתיהן צו מניעה קבוע.

התביעה הוגשה כאמור בעילה חוזית, בעילה נזיקית ובעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

תחילה יש לקבוע האם נחתם הסכם בין התובעת לבין הנתבעים שלפיו אם בית המשפט המחוזי יפסוק סכומים כלשהם לתובעת ולנתבעת יחד, התובעת תהא זכאית למחצית מסכומים אלה מכוח הסכם.

אין בצירוף התובעת כצד נוסף לתביעה כדי להוות הסכמה מכללא לכך שאם ייפסק סכום כלשהו לטובת התובעת והנתבעת יחד, יש לשלם לתובעת מחצית מסכום זה מבלי להביא בחשבון הוצאות ושכ"ט עו"ד שהוציאה הנתבעת כדי להגיע לתוצאה הנ"ל.

בית המשפט אינו נדרש לדון ולהכריע בשאלה האם היה הכרח לצרף את התובעת לתביעה בבית המשפט המחוזי כדי לזכות בה. מהראיות שהוצגו בפני בית משפט זה עולה כי התובעת צורפה לתביעה ביוזמת הנתבעת, והלכה למעשה, הנתבע ייצג גם את התובעת אף אם לא קיבל לידיו ייפוי כוח חתום ואף אם הנתבעת התחייבה לשאת במלוא סכום ההוצאות ושכר טרחת עוה"ד.

אין חולק כי לא נערך כל הסכם בכתב בין התובעת לבין הנתבעים שלפיו התובעת זכאית לקבל מחצית מהסכומים אשר ייפסקו, ובאם יפסקו, בתביעה בבית המשפט המחוזי. המצהיר מטעם התובעת טוען כי הגיע לסיכום כזה, שהרי "היה זה ברור" שהוא יקבל "את חלקו", אולם מנגד, הנתבעים טוענים כי לא הייתה כל הסכמה כזו, וגרסתם לא נסתרה. לפיכך, אין אלא לקבוע כי לא נערך כל הסכם עם התובעת, בכתב או בעל פה, אשר מזכה את התובעת במחצית מהכספים הנ"ל.

בסיכומי התובעת נטען כי יש לחייב את הנתבעים גם מכוח סע' 59(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, שעל פיו יש לראות את התובעת ואת הנתבעת כשותפות, ועל כן התובעת זכאית לקבל מחצית מהסכומים שנפסקו לטובתן בפסק הדין.

אין חולק כי הוסכם שהנתבעת תישא במלוא ההוצאות ושכר טרחת עוה"ד בגין התביעה בבית המשפט המחוזי. אין ללמוד מכך על קיומו של הסכם בעל פה או מכללא שעל פיו התובעת תהא זכאית לקבל מחצית מהסכום הפסוק מבלי לקזז תחילה את ההוצאות ששילמה הנתבעת לרבות שכר טרחת עוה"ד ששולם לנתבע על ידי הנתבעת.